כמדי שנה נסגרים כ- 75% מהעסקים, גם השנה זה מה שיהיה, אבל כל העסקים שיסגרו עכשיו יגידו "אין מה לעשות, זה בגלל עמוד ענן".
אין נוסחה שמאפשרת לזהות עסקים שלא ישרדו יותר משנה, גם אם היה, עדיין למדינה יהיה האינטרס לתת צ'אנס ולקבל את כל המיסים, המדינה כמו הבנק גם אם תהיה ברווח וגם אם בהפסד היא תקבל את העמלות שלה.
אין נוסחה שמאפשרת לזהות עסקים שלא ישרדו יותר משנה, גם אם היה, עדיין למדינה יהיה האינטרס לתת צ'אנס ולקבל את כל המיסים, המדינה כמו הבנק גם אם תהיה ברווח וגם אם בהפסד היא תקבל את העמלות שלה.
מה שמעניין שבשלב מסויים קבלת פיצוי מהמדינה על הדרדרות העסקים במהלך מבצע צבאי נהיה משהו ברור מעליו. עכשיו כל העסקים נרתמים לאסוף חבילות לחיילים בקופסאות שעליהם מתנוסס הלוגו של החברה בענק, מפרסמים את זה בכל הערוצים החברתיים ומחר יגשו לבקש פיצוי.
עצוב מלכתחילה שצה"ל נהפך לסוג של עמותה נזקקת שהציבור נרתם למענה, צה"ל אינו גוף פרטי, הוא גוף ממשלתי בעל תקציב ממשלתי וכל הכסף שמגיע עליו בסופו של דבר הוא הכסף של המיסים שאנחנו משלמים מדי חודש, מדי יום.
לפי דעתי צה"ל צריך למנוע את התרומה ולממן את איכות חיי החיילים במבצע מכיסו הפרטי, אם זה לספק מוצרי היגיינה, אוכל וסיגריות. אפילו בסרטי הוליווד רואים במלחמה בוייטנאם כי החיילים מקבלים סיגריות ובקבוקי קולה ואוכל. צה"ל צריך לדאוג לכל צרכי החיילים ואף מעבר.
למרות שזה יפה מאוד לראות איך האזרחים הפשוטים, הפניסיונרים, ניצולי השואה, ילדים ואפילו אני שנסעתי לחנות וקניתי ממיטב כספי מוצרי הגיינה ומילאתי את הארגזים ב"ריקושט" בשביל החיילים.
אני גם שירתתי 3 שנים מהחיים שלי ותרמתי למדינה, אני גם נמצא בשלב של מילואים פעילים. אבל לחשוב על זה שברגע מסויים בשלב המילואים אני אצתרך להתקשר הביתה בשביל שיביאו לי מוצרי הגיינה ואוכל?
לא מספיק שבדרכי מהבסיס הביתה בסדיר ראיתי טילים מתפוצצים בשמי העיר וחושב עד היום שאם אנחנו כל החיים בשלב של מגננה כי צה"ל הוא צבא מגן ולא צבא תוקף? שבמקום בשלושת שנות השירות שלי למען המולדת היינו מטפלים בבעיות באיום, אנחנו לומדים לחיות איתו.
לא מספיק שבדרכי מהבסיס הביתה בסדיר ראיתי טילים מתפוצצים בשמי העיר וחושב עד היום שאם אנחנו כל החיים בשלב של מגננה כי צה"ל הוא צבא מגן ולא צבא תוקף? שבמקום בשלושת שנות השירות שלי למען המולדת היינו מטפלים בבעיות באיום, אנחנו לומדים לחיות איתו.
אנחנו מספקים את מיטב המוחות, התקציב לפיתוח אמצעי הגנה יעילים, כיפות ברזל למינהם מזל"טים, מערכות לאיתור מנהרות.
במבחן התוצאה, נכשלנו, ביום ה-26 של המבצע אנחנו איבדנו כ-56 ילדים. כי שוב הצבא שלנו שומר על כולם רק לא על עצמו. החיים שהקריבו החיילים על מנת לא לפגוע בטעות בתושבים המקומיים. חבל.
משתתף בצערם ובאבלם של המשפחות השכולות של ההורים, בני הזוג והילדים של מי שאיבדו את היקרים להם ללא סיבה.
בשירות הצבאי כשהמוטו הוא שטוב למות בעד ארצנו, אתה לובש את המדים ולוקח את הסיכון להפגע אפילו במהלך הנסיעה לבסיס. בחשש לא לחזור בסוף היום הביתה.
לא מתאים לי שהמצב הזה יגרום לחשוב שאצטרך אחרי הכל יום אחד לחנך את הילדים שלי שברגע של אזעקה רצים למקלט, שביום אחד שבע"ה אבנה לי את הבית שלי, אצטרך להזמין נציג של פיקוד העורף שיאשר לי את הממ"ד, שנפחד לנסוע לרכב על אופניים במסלול בבארי כי המחבלים יכולים לצאת מהקרקע.
הרצועה צריכה להשלט ע"י צבא אם צבא ארה"ב או צבא האו"ם או צה"ל. צריכים להיות בפנים, לגרוס את החמאס לתומו, שלא ישאר מהם כלום. כדי שלא יהיה צורך בכיפת ברזל, לא יהיה צורך באיתור מנהרות, שכל עוטף עזה יהיה בטוח מפצמרים. ככה כולם יוכלו לחיות בשקט והמיסים שאנחנו משלמים יהיו מוצדקים. אזרחים לא יאבדו את החיים שלהם בגלל מחבלים שאין להם מטרה בחיים חוץ מלהרוג.
סיפוק צרכים של החיילים צריך להיות בסיס של כל "פקודה אופרטיבית", חלק ממחסני החרום שנפתחים בשעת הפקודה, ולא תהמולה לפרסום עסקים ואזרחים.
